למה אנו מכניסים את מחממי האמבטיה שלנו ל“חדר העינויים“
בואו נהיה כנים: אמבטיות הן סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדים רבים, טיפות מים שעלולות לפגוע במכשיר, וטמפרטורות שיכולות לעלות מאפס לרמות גבוהות מאוד בתוך דקות ספורות.
אנו מייצרים את המנורות שלנו בהתאם לסטנדרטים IP55. אך יש בעיה – טבלת המפרטים היא רק דף נייר. היא לא מספרת לנו האם המנורה תוכל לעמוד בשנה של שימוש אינטנסיבי בלי להתקלקל. לכן אנו מבצעים על כל מנורה בדיקות לעמידות בתנאי לחות וחום.
המאבק הנסתר עם האדים
רמת ההגנה IP55 מספיקה כדי למנוע חדירת אבק ומים. אך באמבטיה אמיתית, האויב האמיתי הוא האדים. האדים חודרים למקומות שבהם המים הנוזליים לא יכולים להגיע. הם חודרים דרך הסדקים הקטנים ביותר, נדבקים לחיבורים החשמליים, ונדבקים גם לזכוכית הקוורץ. אם האטימות אינה מושלמת, עלולים להיות חיבורים חלודים, או אפילו כשל חשמלי מוחלט.
אנו משתמשים בחומרי אטימה וציפויים מיוחדים כדי למנוע זאת. אך החומרים נשחקים עם הזמן. כאשר המחמם עובר ממצב קר לחם שוב ושוב, המארז שלו מתרחב ומתכווץ. בסופו של דבר, נוצרים סדקים זעירים.
כיצד אנו בודקים אותן בפועל
אנו לא רק מרססים את המנורות במים וזהו. במקום זאת, אנו שם אותן בחדר בקרת אקלים. אנו מעלים את הטמפרטורה והלחות, ומשאירים אותן שם למשך זמן ארוך. זה בעצם כמו מכונה זמן שמקדמת את תהליך השחיקה למספר ימים בלבד.
אנו מחפשים שלוש בעיות עיקריות:
*האטימות: האם החומרים האטמיים נשחקים או נשברים כאשר הטמפרטורה עולה?
*החיבורים החשמליים: האם הלחות חודרת לחיבורים החשמליים ופוגעת בהם?
*הבידוד: האם החשמל נשאר במקומו, גם כאשר המנורה רטובה?
האיזון הקשה
הבעיה היא שאם אנו אוטמים את המנורה יותר מדי, אנו עלולים לכלוא את החום בתוכה. אם הטמפרטורה הפנימית עולה יותר מדי, החוטים החשמליים עלולים להישרף מהר יותר. זו מלחמה תמידית בין הצורך למנוע חדירת אדים לבין הצורך לאפשר למכשירים האלקטרוניים לעבוד כרגיל.
אנו משקיעים הרבה זמן בשינוי עיצוב האוורור ומיקום האטימות, כדי למצוא את האיזון הנכון. חשוב לציין שאם באמבטיה שלכם אין כלל זרימת אוויר, המנורות שלכם עלולות שלא לעמוד במשך זמן ארוך. קצת אוורור יכול לעשות הבדל גדול.